<h1>ארחות חיים הלכ' טומאה סימן א'</h1>
<h2>דף מב:</h2>
כהן שמת לו מת שמתטמא לו צריך שיקברנו לסוף בית הקברות שלא יטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו שאסור ליטמא אפילו בשעה שמתטמא לקרוביו. ואינו מתטמא לקרובים אלא עד שיסתום הגולל אבל אחר שיסתם הגולל הרי הוא כשאר מתים שאם יטמא להם לוקה. וקודם שיסתם הגולל מצות עשה לכהן להתטמא לקרובים ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו. בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הנקבות הכהנות אינן נזהרות על הטומאה ואינן מצוות להתטמא לקרובים אך הרשות בידן.
<h2>דף מג:</h2>
ומתטמא הוא למת מצוה כלומר שאין לו קוברין אלא הוא כגון שפגע במת מושלך בדרך והיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין עונה. ומת מצוה קונה מקומו ארבע אמות אפילו שדה מלאה כרכומין שעל מנת כן הנחיל יהושע לירש את הארץ. ואם היה מוטל על המיצר מתוך שנתן לפנותו מפנהו לכל מקום שירצה. שדה בור ושדה ניר קוברו בשדה בור.
ירושלמי בנזירות המוצא מת מצוה הרי זה מטפל בו וקוברו במקומו. אימתי בזמן שמצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו תוך התחום הרי זה מביאו לבית הקברות וקוברו. ובמסכת שמחות בתו' איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין לו אבל אם בני העיר שומעין את קולו אין זה מת מצוה ע"כ. וי"א כי לעולם הוא מת מצוה עד שיהו שם נושאי המטה וקובריה אבל אם יש שם [כדי] נושאי המטה וקובריה אין זה מת מצוה.
הספקות כגון שנתערבו הולדות או ספק ט' לראשון או בן ז' לשני וכיוצא בהן או המתגרשת ספק גירושין או בגט פסול אין מתטמא להן. ואינו מתטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמיו. ואין המלקט עצמות אביו מתטמא להן אע"פ שהשדרה קיימת שאינו מתטמא למת אם אינו כולו שלם.
